<h1>האגודה — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] תנו רבנן קופה נגבית בשני' ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות, ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנות בכל מה שירצו. נראה לרבינו תם דיכולים לשנות אפילו לדבר הרשות אפילו באת לידי גבאי וכן היה רבינו תם נוהג לתת מעות הקופה אפילו לשומרי העיר. והא דאמר בערכין [ו' ע"ב] האי מאן דנדר שרגא לבי כנישתא אסור לשנותה ואמרינן נמי משבאת לידי הגבאי אסור לשנותה [היינו הגבאי או יחיד. אבל ציבור יכולין לשנותה]. (היינו דווקא גבאי אבל בני העיר משנים. מתרץ במרדכי דף רמ"ד עמוד ג, עיין במרדכי דף רמ"ה עמוד א'). כי הא דרבא אכפייה. פר"י אחר היה עמו, דאין עושין שררה על הצבור פחות משנים והא דלא חשיב מפני כבודו דרבא. אפיק מיניה ארבע [מאה] זוזי לצדקה. האי דכופין לתת צדקה עיין פרק (מציאת האשה) [נערה מ"ט ע"ב].
[ב"ב קע"ה ע"ב] המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים, על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי בני חורין אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גוב' מנכסים משועבדים, מאי טעמא שעבוד דאורייתא ומאי טעמא אמרו מלוה על פה [אינו גובה אלא מנכסי בני חורין משום פסידא דלקוחות]. פסק רב אלפס קיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוה בתראה פסק כוותיה פרק האשה ניקנית [י"ג ע"ב], דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות.
<h2>דף ז.</h2>
[ב"ב קמ"ב ע"א] תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל דוקא בן יום א' אבל עובר לא. [ע"ב] אמר מר בר רב אשי אף אינו ממעט בחלק בכורה, וילדו לו בעינן.
<h2>דף יד.</h2>
[ב"ב ע"א ע"א] במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה, המקדיש את השדה הקדיש את כולה, רבי שמעון אמר המקדיש את השד' לא הקדיש את כולה אלא חרוב המורכ' וסדן השקמה. ההוא דאמר הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפין אישתכח דהוה מחזיק ביתא מאה ועשרים וכו'. (מאן דיהיב בעין יפה יהיב וכו').
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב ס"ד ע"א] לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך ד"ר עקיבא. דמוכר בעין יפה מוכר וחכמי' אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. דמוכר בעין רעה מוכר.
<h2>דף כא:</h2>
גט מעושה בגוי פסול, ובישראל כשר, (ובכותים) [ובגוים] חובטין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומר לך [דבכך כשר כשהוא מעושה בדין]. פר"י דבגט כשר כשהוא מעושה בדין עיין פרק בתרא דגיטין [פ"ח ע"ב]. אמר רב הילכתא תליוהו וזבין זביניה זבינא, ואפי' בשדה זו, דהא אשה כשדה זו דמיא, ואמ' אמימר תלייוה וקדיש קידושיו קידושין. מיהו בקידושין הלכה כמר בר רב אשי דאמר לא הוי קידושין. והא דאמר תליוה וזבין זבינא זבין הני מילי דלא מסר מודעא אבל אי מסר מודעא לא הוי זבינא. פירש ריב"ם לאו דוקא תליוה אלא כל יסורין. מיהו דוקא מכר, אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ואפילו לא ימסור מודעא אי ידעי העדים אונסו, ואי מסר מודעא אף על גב דלא ידעי אונסו, וכן בגיטין. והיכא דבטל מודע' בשעת זביני מהני ביטול כדמשמע בערכין [כ"א ע"ב], שמע מינא היכא דכפו אותו לבטל המודעא ביטולו ביטול ואפילו אם אמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהא ביטול אינו מועיל, מכל מקום לבסוף כשיכופו אגב אונס גמר ומבטל. אבל במתנה מספקא לר"י כיון דאמר תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ולא אמר אגב אונסיה גמר ויהיב, אי מסר מודעא אמתנה וביטלה בשעת מעשה, אי מהני ביטול או לא. ואי אמר בשעת מודעא אם יכופני לבטל לא יהא ביטול, לא מהני ביטול, עד כאן לשון ריב"ם. וכן פסק המיימוני, אפילו קנו מידו לבטל מודעא. בשערים דרב האי גאון, אם שמעו העדים דברי המגזם וביד המגזם כח לעשות יכולים לכתוב מודעא כשישמעו שגזם, ומה שפירש דאי מסר מודעא לא הוי זבין זביני, הני מילי כי מעשה דפרדיסא [לעיל מ' ע"ב], אבל באונס גמור דתלוהו אמרי גמר ומקני. ואומר ר"י דבמתנה דידעינן באונסא לא מהני ביטול מודעא, אבל אי מדעתו ביטל המודעא ולא ידעינן אונס, נראה דהוי ביטולו ביטול ולכך כותבים בשטרי מתנה ביטול מודעא. כתב בספר המצות פר"י הילכתא כרבא דלא כתבינן מודעא אזביני, אבל רשב"ם פירש הלכה דכותבין. במה דברים אמורים במכר או פשרה, אבל מתנה או מחילה אי מסיר מודעא אף על פי שאינו אנוס המתנה בטלה כיון שאנו רואין דעת הנותן. כתבו בשם רבינו אפרים דאין מועיל מודעא אלא בפני עידי מכירה.
[ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעי כל מודעי דלא כתיב ביה ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא, מודעא דמאי אי דגט ודמתנה גלויי מילת' בעלמא הוא, אלא דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני, מודה רבא היכא דאניס כי ההיא מעשה דפרדסא דאמר ליה אי מזבנת לי מוטב ואי לא כבשינא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי. הגאונים כתבו אי אנסיהו לבטל מודעא בזביני אין ביטולו ביטול, ולהכי אפיש רבנן סבוראי לכתוב ארבע מודעות, אבל אם מסר מודעא עד סוף כל העולם לא מהני ביטול אי ידעינן באונסא כאונס האי דפרדיסא, אבל בגט ומתנה לא מהני ביטול מודעא כדאמ' בערכין [כ"א ע"ב] ובלבד שיהא גט המעושה בדין. ואם יאמר המוכר או הנותן כתבו כדין שטרות הסופר יכול לכתוב ביטול מודעא. האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה, היכא דמי מתנתא טמירתא אמר ליה זילו איטמרו, סתמא מאי והילכתא סתמא חיישינן. כתב רב האי גאון לא רגילינן למיחש לסתמא. ועוד כתב שכיב מרע שאמר לא תיגלו הא אפקידתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא. וכתב רבינו אבי"ה דוקא בימיהם שהיו רגילים לומר לעדים כל לשון השטר, אבל לדידן דאין רגילין לומר לעדים רק בדין קניין סתם והם יחתמו הכל לא, ועתה נהגו לכתוב, כתבוה בשוקא וחתמוה בברא.
<h2>דף כב.</h2>
הלכה נזקקין לנכסי יתומים היכא דליכא למיחש לצררי, וכן פסק רבא בפרק שום היתומים [כ"ב ע"ב], והא דפסיק רב פפא [לקמן קע"ו ע"א] הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות, היינו היכא דמית בשמתיה או שחייב מודה. נמצא בתשובת רבינו גרשם מאור הגולה מי שנתחייב ממון בבית דין עבור מלשינות ומת גובה מן היורשים דקלא אית ליה, אבל חייבוהו קנס לא חייבו בניו אחריו.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב ק"כ ע"ב] בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש, ובית הלל אומרים אין הקדש. מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש להתיר הקדש שנדר. עיין פירש רשב"ם בנדרים. מבעי ליה חכם מתיר ואין בעל מתיר, אבל חכם שהפיר ובעל שאמר בלשון התרה לא יועיל לומר שהתרת נדרים בשלשה הדיוטות. פר"י כיון דבעינן מומחין אם כן יחיד הדיוט לא יועיל אלא אם כן שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ולאו משום דכתב ראשי, דמשמע שנים, דהא ראשי מומחין משמע.
<h2>דף כג:</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] ההוא ערבא דפרעיה לכותי מקמיה דליתבעיה ליתמי, ומסיק אפילו למאן דאמר דלא חיישינן לצררי ה"מ ישראל אבל כותי כיון דדיניה בתר ערב, אי לא אתפסיה צררי מעיקרא לא הוי מקבל ליה ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד, מאי טעמא מצוה עביד ולא מידי חסריה. עיין פרק הניזקין [מ"ט ע"ב]. ואי האב ערב כתובה דבריה משתעבד, דאבא לגבי בריה שיעבודי משתעבד. בערכין [כ"ג ע"ב] גרסינן (והאלפסי מביאו בפרק זה) ההוא גברא דזבין לנכסיה וגרשה לדביתהו וכו' אין צריך להדירה. הערב צריך להביא ראייה בעדים שפרע לפני בעל חובו או שהמלוה מודה לו, אבל אי נקיט בידיה שטר הלואה אינו ראייה כדתניא בברייתא ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה, עיין לעיל פרק חזקת הבתים [ל"ב ע"ב]. שכיב מרע שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ודווקא דאית ליה שטר מקויים אבל אי ליכא בידו שטר מקויים אי אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנין.
